הגל העכור של רצח ילדים חסרי ישע - מעורר זעם מחד, מהול בהרגשה של צמרמורת, דחייה, חוסר אונים וחוסר יכולת תפיסה והבנת האירועים. מאידך - הסיקור המאסיבי, הגואה, החטטני והבוטה של התקשורת את המקרים המזעזעים האלה, חרג מכל פרופורציה עיתונאית מוסרית חברתית וגרם מעשית ופסיכולוגית ל"אפקט הדומינו" של רצח ילדים. לחזור מיד - לשפיות, לאיזון ולמידתיות.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
הימים האחרונים, מאז הדיווח הראשוני על הילדה הקטנה רוז - שנעלמה, והודאתו של הסבא/בעל שרצח אותה - היו קשים, מצמררים וקשים לראייה כתיבה והבנה.
אבל קשה יותר היה להבין את התקשורת על כל גווניה, כתובה, אלקטרונית לעכל את הסיקור, דיווחים, חיטוטים, חיפושים אחר זוויות חדשות ומשונות של השחקנים הראשיים ועוזריהם.
לא היתה תחנת טלוויזיה לא עיתון ולא תחנת רדיו, שלא פתחו את שידוריהם היומיים, וכל שעה עגולה, לרבות מבזקים שלא העמיקו בתיאורים של המעשים המזוויעים האלה, תוך תחרות מי יספק יותר כתבות צבע שחורות על הרוצחים, הבעלים, האמהות ופעילותם הנרחבות של המשטרה ותוצאות החיפושים והמעצרים.
כמובן, שתוצאת לוואי מתבקשת בנושא הן דיונים, פנלים, פורומים, מומחים, עורכי דין בנושא של רצח ילדים ומשמעותו.
כאשר עיתון יומי מקדיש 7 עמודים לפרשה, תוך כותרות ענק בעמוד הראשון ובתוכו, אין מקום להתפלא, שגם העיתונים האחרים ילכו בעקבותיו.
בוודאי שצריך לציין גם את כל אתרי האינטרנט, שלא יכלו להרשות לעצמם לפגר. וכך נוצר מצב שהארץ מלאה בתיאורי רשע, זוועה מפחידים מבלי שאף גוף או מערכת עיתון - לא עשו לרגע, ואולי כן, חשבון נפש - מה אנחנו עושים, מה אנחנו משדרים לציבור.
איפה כל המומחים, לדעת קהל, לפסיכולוגיה להשפעה מזיקה שיש לסיפורים המזעזעים האלה על הילדים ועל הוריהם.
הילדים שנחשפו לכל הכתבות והסיפורים, החלו בשאלות קשות להורים - ולא אתפלא עם בליבם פנימה לא נבהלו, לא החלו לפחד אפילו מהוריהם וקרוביהם.
איך מצפים שילד יגיב - כאשר משך ימים על ימים, מספרים מבוקר עד ערב, איך סבא מטביע והורג את נכדתו הקטנה. מה זה עושה לילד לנפשו ומה זה עושה לסבא ולהורים שלו, נורא ממש נורא.
האם חישובי הרייטינג היומי - הוא שהוביל את התקשורת, התחרות בין העיתונים, התחרות בין רשתות הטלוויזיה ואתרי האינטרנט.
למסתכל מהצד זאת מסקנה הגיונית למדי, עצובה ומעוררת דאגה.
שלא תהיה אי הבנה - אין הכוונה באמור לעיל לומר שלא היה צריך לבקר, לדווח על המקרים החריגים האלה.
אבל - יש הבדל בין דיווח, סיקור המקרה ואפילו בהרחבה, לבין חריגה מכל פרופורציה עיתונאית בהתעמקות בנושא, בסיקורו מכל זווית אפשרית, באגרסיביות בלהיטות בלתי נלאית. מבלי לקחת בחשבון, כך זה נראה, את האפקט השלילי שיש לנושא על ילדים, הורים ובמיוחד, אנשים חריגים, סובלים חולים שנמצאים "על הסף", שיש להם ילדים בעיתיים, חריגים, סובלים כפי שאחת האימהות האכזריות והחולות האלה, הגדירה "הילד היה לנטל", כמה עצוב וכמה כואב.
ואם מישהו חושב, שהתקשורת במקרה זה חרגה מגבולותיה בפעם ראשונה, או בשל הזעזוע מהמקרים, הרי לכם תזכורת קצרה, למעללי התקשורת ו"לפאניקה" שהכניסה לציבור במקרים קודמים.
וכפי שאמרתי - יש הבדל בין דיווח על עובדות, אירועים, לבין המסקנות, הפרשנות ודרך מסירתן לציבור.
לדוגמא, ברור - שהתקשורת חייבת לדווח על חיסולו של מורנייה, רב טבחים, בן מוות - שדרך חיסולו יאה לו. וגם אם מדווחים בקריצה אינטליגנטית, שלמוסד הישראלי יש יד ורגל בחיסול על פי "מקורות זרים", זה עדיין ברור וסביר.
אבל, כאשר הופכים את "החיסול" - לקרנבל של דיווחים ופרשנויות, תוך הדגשת חלקו של המוסד, תוך הצגת רשימת הישגיו וחיסוליו בדור האחרון - עושים למטרה של ההרתעה את ההיפך הגמור.
חלק גדול ומהותי בהרתעה ובמיתוס סביב הישגיו ויכולתו של המוסד - הוא לא בפרסום אלא "בעמימות". "אנשי הצללים" - נעים ומתפקידים טוב יותר בשטחים האפלים העמומים, כך גדלה ההרתעה, כך גדל ונוצר המיתוס, המלבה את מדורת השבט של כוח ההרתעה של ישראל.
פרסומים, פרסומת, הילולי כתבות וכתבים, כאשר רשמית המדינה מכחישה קשר לפרשה, פרט לעשיית נזק לביטחון ישראל, גורם נזק להרתעה שכוחה נעוץ בחלקה גם בהכחשה.
אם נצרף לכך את ההודעה של היועץ לענייני טרור, על אזהרת מסע בכל העולם, כפי שפורסמה בתקשורת המסקנה המתבקשת, על אזרחי ישראל בארץ ובחו"ל, עדיף שתישארו בבית.
כלומר: עניין לנו עם הודעת אזהרה - חסרת איזון, חסרת הגיון, שבמקום לנתב לכיוון של זהירות מנותבת לפאניקה אישית וכללית. וכאשר הדבר חוזר על עצמו בתקשורת האלקטרונית והכתובה, זה מגיע לשלב של מגיפה על כל השלכותיה.
קשה לדעת מן הפרסומים, מי אשם, היועץ שפרסם הודעה לא שקולה ומידתית או התקשורת שהוסיפה שמן למדורה ורקדה מסביב.
או למשל הדיווח על שפעת העופות (מלפני שלוש שנים) - 4000 איש ימותו משפעת העופות בישראל, זעקה כותרת בעיתון, בהדגשה של צבע אדום בעמוד ראשון לכל הרוחב. האומנם? זה הצפי וזאת המטרה של העיתון, להפחיד, להכניס את הציבור לפאניקה, לגרום לנזק כלכלי לענף חקלאות משגשג ומפרנס מאות משפחות.
שלא תהיה אי הבנה בנושא, לא מדובר בעיתון אחד ספציפי, כל התקשורת התגייסה לנושא כולל כל ערוצי הטלוויזיה - שהתחרו ביניהם בדיווחים ובהבאת מומחים ורופאים לדיוני סרק, מעמיקים כביכול.
המוזר שבתופעה זו, שהרופאים המומחים שהופיעו בטלוויזיה וברדיו, הסבירו דבר והיפוכו לפעמים באותו משדר עצמו או בערוצים מקבילים.
הסיכום היה, שהאדם הממוצע לא הבין בדיוק מה התוצאה הסופית - זה מסוכן לאדם, מותר לאכול עופות, זה מתקרב אלינו או כדאי להיות צמחוני, לפחות לתקופה הקרובה.
והשאלה המקצועית היא - האם היתה התקשורת צריכה לדווח ולסקר את הנושא? התשובה - בהחלט, חשוב, חיוני והכרחי.
האם היתה צריכה להוסיף צבע משלה, כותרות ענק מאיימות, דיווחים נון-סטופ בנושא, בליווי מומחים שאומרים דבר והיפוכו או מדברים בשפה כללית, לא ברורה - ממש כמו כתב היד של הרופאים - כדי שהציבור יפחד, ייתן להם כבוד ולא יבין בדיוק מה הם אומרים. התשובה - בבירור לא, רבתי.
תפקידה החשוב של התקשורת - להביא לציבור ידיעות טובות כרעות, ללא כחל וסרק, לדווח, לסקר, אפשר גם בליווי פרשנות מקצועית - אך אסור לה, מבחינה מוסרית ציבורית אתית - לנטוע פחדים, אשליות ועובדות הנתונות לפרשנויות שנויות במחלוקת.
ומה תפקידה של המדינה, הממשלה, או השר הממונה והגופים המקצועיים. היה עליהם בעבר וגם בעתיד, לצאת בהסברה מקצועית, מנומקת, מרגיעה לא מתלהבת ומתלהמת - ובעיקר אחידה ומוסמכת, על האמצעים הננקטים על המוכנות ודרכי הפעולה.
שפעת העופות - היא רק דוגמא אחרונה, לסיקור תקשורתי "פאניקלי" והיסטרי, חסר אחריות ציבורית וריסון ואיפוק מקצועי.
נזכור לרגע - בתקופת מלחמת המפרץ השנייה, כאשר היה חשש, שהושמע וחזרו עליו עשרות פעמים, שסדאם חוסיין עם הגב לקיר - ישחרר טילים נגד ישראל עם ראשי נפץ ביולוגיים, כימיים שיגרמו למוות של אלפים בייסורים. מה לא עשתה התקשורת - כדי להפחיד אותנו ולהלחיץ את הציבור - אם נוציא את נושא המסכות ו"החלמאות" סביב הפרשה הזו - הרי הדיווחים השמחים היו - שאלפים, רק אלפים יפגעו מהמלחמה כימית/ביולוגית.
ראשי ערים, זריזים ואחראיים, כמו רמת-גן ותל-אביב, אפילו הכינו תכנית חירום למתים - כך למשל פארק רמת-גן, הפך לבית קברות ענק זמני ואילו אצטדיון בלומפילד, יועד לאזרחיה של תל-אביב. והציניקנים שאלו אז ומה לגבי בעלי כרטיסי המנוי לאצטדיון. האם יקבלו קדימות או את המקומות המסומנים שלהם.
ושוב חוזרת השאלה, האם היה צורך לדווח על הסכנות והחשש שמא? ואולי? התשובה - כן בוודאי! האם היה צריך להתכונן, למקרה של מלחמה ביולוגית. התשובה כן - בוודאי! האם היה צורך או מניע לתיאורים זוועתיים מצמררים ומפחידים של תוצאות הרעלה כימית/ביולוגית - כפי שהתקשורת התנהלה ודיווחה, בגיבוי מומחים, ספק גדול. תפקידה של התקשורת בימי מלחמה או משבר לאומי, או סכנה לאומית רפואית - לשמור על איפוק, איזון, אמינות ואם אפשר גם על הרגעה ושלווה, בשעות שהציבור צמא למידע, לחיזוקים והתקשורת מהווה עבורו מוקד לאינפורמציה.
רעידות אדמה:
כאשר עברו על תורכיה, מספר רעידות אדמה שגבו קרבנות רבים, ביניהם גם תיירים ישראליים - התקשורת מפי מומחים לדבר, עודדו את הציבור שכאשר תהיה רעידת אדמה בישראל בשל הסכנה של השבר סורי אפריקני, ימותו מאות אלפים, בגלל בנייה לקויה ולא מתאימה וחוסר הכנה מתאימה של הממשלה.
אם נוסיף לכל הכתבות האלה גם את העובדה שכותרות רבות - לא התאימו לנאמר בכתבה, או יכלו להתפרש אחרת ממה שנרמז בכותרת - נגיע שוב למסקנה שהתקשורת בימי משבר, לפעמים כושלת, לפעמים חורגת מכללי האתיקה והמוסר הציבורי ובמקום לחזק אותנו מחלישה אותנו. וזאת מבלי להזכיר, את כתבות על מחלות וסכנות אחרות שבאו בצורת כתבות הפחדה בטלוויזיה על-ידי מיטב כתבנו.
המסקנה המתבקשת - אירועים, עובדות, תחזיות, רצוי וראוי לפרסם, אבל על משחררי העובדות וההצהרות, בטרם נבדקו על כל השלכותיהן, על פרשנויותיהן ועל השפעתן המיידית על הציבור, להיות אחראים, זהירים, ממלכתיים ולראות שני מהלכים קדימה.
אם אני הייתי צריך לפרסם הודעת אזהרה, הייתי ממליץ על נוסח מעין זה:
"בעקבות רצח מורנייה והחשש לנקמה מצד ארגוני החבלה, על הישראלים בחו"ל והיוצאים לחו"ל בימים אלה, לנקוט באמצעי זהירות מוגברים, על פי הנוהלים שפורסמו כבר בעבר".
לאמור: צריך להכין את הציבור, לתת לו נתונים, לייעץ לו, אבל לא להפחיד אותו ולהלחיץ אותו שהרי אז משיגים את המטרה ההפוכה כלפי פנים - שמחה וסיפוק מצד אויבינו מבחוץ. ותחשבו על זה!
הערה לסיום:
אנו תקווה שהגל יעבור במהרה והתקשורת תחזור לדיווחים מאוזנים ושפויים, אולי למזג אוויר. אבל אסור להם לשכוח את הציבור ואת ההשפעה שיש לדיווחים ומשמעותה.
